מגנצא

wappen-mainz.svg.png

מרובע היהודים בימי הבינים ומהגטו לא נשארו שרידים של מבנים. הרובע נהרס לעיתים קרובות מדי. אחרי הפוגרום של 1096 שבו נרצחו יותר מאלף אנשים ואחרי התקפות הולכות ונשנות גורשו היהודים ממגנצא בשנת 1438. הקהילה נוסדה מחדש בשנת 1445 אבל ב-1462 היהודים גורשו שוב, אמנם זמנית, אבל ב-1470/71 הם גורשו לתמיד. בית הכנסת שימש כמחסן פחמים. אחרי 1471 הסבו אותו לכנסיה. כמאה שנים מאוחר יותר התיישבו שוב יהודים במגנצא. כמו בכל שאר ערי גרמניה ואוסטריה הרסו בפוגרום נובמבר 1938 את בתי הכנסת, המדרשים ואת המוזיאון היהודי במגנצא.

מיקום המקווה מימי הביניים ומיקומם של שרידי מבנה אחרים הוא חלק מהפולמוס עם מורשת ערי השו"ם. המדינה והעיר פועלים נמרצות בתחום הזה, הן מהבחינה המדעית והן מהצד המקצועי. בית הקברות "אדמת היהודים" ברחוב מומבאכר שרד בחלקו. גירושים של היהודים ממגנצא גרמו שוב ושוב לפינויים ושינויים בבית העלמין וכך ירדו לטמיון מצבות רבות.

מאז 1860 גילו, תוך כדי עבודות בנייה, שוב ושוב מצבות חשובות בקברים יהודיים. במחצית שנות ה-20 של המאה העשרים הקימו בית קברות כאתר שמור ובו מצבות בעלות משמעות חשובה ביותר, כל זאת, כדי לתת למורשת קיום פיזי. המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1049 לזכרו של יהודה בן שניאור. מצבות נוספות מזכירות את המלומדים גרשום בן יהודה ומשולם בן קלונימוס הגדול. ברשותה של הקהילה היהודית מוצגות החל משנות ה-80 חלק מהמצבות העתיקות ביותר במוזיאון המדינה במגנצא.

בית הקברות "אדמת היהודים" יכלל בבקשה להכרה כמורשת עולמית, עבודות השימור ימשכו, יתוכנן קונספט לשימור ולמחקר. במוזיאון המדינה במגנצא יש מחלקת יודאיקה שתסוגנן מחדש ותתיחס יותר לערי השו"ם מאשר בעבר.

רק בית הקברות במגנצא נחשב למונומנט שיכול לקבל מעמד של מורשת עולמית.

שו"ם והעתיד: בית הכנסת החדש במגנצא

ב-2011 נחנך במגנצא בית הכנסת המרשים של האדריכל מנואל הרץ. באופן מטאפורי הביא האדריכל הרץ לידי ביטוי צורני של למדנות ערי השו"ם ושל גרשום בן יהודה. גרשום בן יהודה, הידוע בכינויו "מאור הגולה" (בערך 960 מץ – 1028 מגנצא), היה אחד ממורי התלמוד המפורסמים ביותר בזמנו ופסיקותיו עיצבו את יהדות דורו.

כשמסתכלים על המבנה מהצד רואים את מה שנחשב בדת היהודית לקדושה, כלומר העלאת חפצים ארציים למדרגה של קודש. במבנה ניתן למצוא התייחסויות נוספות לדיון היהודי ולתורה. אם כך, ניתן לומר, שהמונומנט העכשווי מתקשר ללמדנות של ערי השו"ם. נוצרת כאן סימביוזה של המסורת וההווה.